Daf 119a
תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל זוֹ וְזוֹ שִׁילֹה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר זוֹ וְזוֹ יְרוּשָׁלַיִם בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר מְנוּחָה זוֹ
Rachi (non traduit)
זו וזו שילה. ואפי' הכי יש היתר בתרה דקסבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא ובקדושת ירושלים גופה סבירא ליה דיש אחריה היתר כדאמרינן במגילה (דף י.) שמעתי שמקריבין בבית חוניו בזמן הזה ואוקימנא כר' ישמעאל:
זו וזו ירושלים. ועד שיבנה הבית לא נאסרו הבמות:
Tossefoth (non traduit)
זו וזו שילה. פירש בקונטרס ואפילו הכי הוי היתר בתרה דקסבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא ובקדושת ירושלים גופה סבירא ליה דיש אחריה היתר כדאמרינן במגילה (דף י.) שמעתי שמקריבין בבית חוניו בזמן הזה ואוקימנא כרבי ישמעאל עכ''ל ולא דק דהתם רבי ישמעאל ב''ר יוסי דהוא בתראה בימי רבי והכא רבי ישמעאל בן אלישע בר פלוגתיה דר' עקיבא רבו של ר' שמעון בן יוחי וההוא אסיקנא לעיל לפום חד גירסא דכולי עלמא קידשה ומיהו אי אפשר לומר לדידיה שלא יהא היתר אחר שילה דהא מצינו אבשלום שהקריב בחברון כדכתיב (שמואל ב ט''ו:
ז'-ח') אלכה נא ואשלמה את נדרי אשר נדרתי לה' בחברון וכתיב (שם) כי נדר נדר עבדך בשבתי בגשור דאין לומר דהוה מפרש דלא הלך אבשלום אלא להביא כבשים מחברון שהיו שם טובים ולהקריבם בגבעון בבמה גדולה באהל מועד כדבעי למימר בריש פרק שני דתמורה (דף יד.) דהא מסקינן התם על כרחין דלאקרובי בחברון בבמת יחיד אזל דאי להביא מחברון מיבעי ליה ועוד כתיב בשמואל (א ט) כי הוא יברך הזבח ובשאול כתיב (שם יג) הגישו אלי העולה והשלמים ויעל העולה ובסמוך מייתי לה קראי שהקריב בלילה בבמה:
בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר מְנוּחָה זוֹ שִׁילֹה הַיְינוּ דִּכְתִיב אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר מְנוּחָה זוֹ יְרוּשָׁלַיִם נַחֲלָה זוֹ שִׁילֹה אֶל הַנַּחֲלָה וְאֶל הַמְּנוּחָה מִיבְּעֵי לֵיהּ הָכִי קָאָמַר לָא מִיבַּעְיָא מְנוּחָה דְּלָא מְטֵיתוּ אֶלָּא אֲפִילּוּ לְנַחֲלָה נָמֵי לָא מְטֵיתוּ
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר מְנוּחָה זוֹ יְרוּשָׁלַיִם נַחֲלָה זוֹ שִׁילֹה וְאוֹמֵר זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד פֹּה אֵשֵׁב כִּי אִוִּיתִיהָ וְאוֹמֵר כִּי בָחַר ה' בְּצִיּוֹן אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ
וְאוֹמֵר הָיְתָה לִּי נַחֲלָתִי כְּאַרְיֵה בַיָּעַר וְאוֹמֵר הַעַיִט צָבוּעַ נַחֲלָתִי לִי הַעַיִט סָבִיב עָלֶיהָ דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה
בָּאוּ לִירוּשָׁלַיִם [וְכוּ'] תָּנוּ רַבָּנַן כִּי לֹא בָּאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה מְנוּחָה זוֹ שִׁילֹה נַחֲלָה זוֹ יְרוּשָׁלַיִם
מִכְּלָל דִּלְרַבִּי יְהוּדָה קְרוּב אִין דְּהָאָמַר רַב אַדָּא בַּר מַתְנָה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וּמַעְשַׂר בְּהֵמָה נֶאֱכָלִין בְּנוֹב וְגִבְעוֹן לְדִבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה וְהָא בָּעֵי בִּירָה וְלָאו תָּנֵי רַב יוֹסֵף שָׁלֹשׁ בִּירוֹת הֵן שִׁילֹה וְנוֹב וְגִבְעוֹן וּבֵית עוֹלָמִים הוּא תָּנֵי לַהּ וְהוּא אָמַר לַהּ לַאֲכִילַת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה
Rachi (non traduit)
ה''ג אבל לר' יהודה ה''נ דאמר רב אדא בר אהבה מעשר שני נאכל בנוב וגבעון לדברי ר' יהודה:
והא בעינן בירה. דכתיב (דברים יב) לפני ה' אלהיכם:
נוב וגבעון. חדא חשיב לה:
אֲמַר לֵיהּ [דַּאֲמַר לָךְ] הָא מַנִּי רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא דְּאָמַר אַף צִבּוּר לֹא הִקְרִיבוּ אֶלָּא פֶּסַח וְחוֹבוֹת הַקָּבוּעַ לָהֶן זְמַן אֲבָל חוֹבוֹת שֶׁאֵין קָבוּעַ לָהֶם זְמַן הָכָא וְהָכָא לָא קְרוּב מַעְשַׂר בְּהֵמָה חוֹבוֹת שֶׁאֵין קָבוּעַ לָהֶן זְמַן הוּא וְאִיתַּקַּשׁ מַעְשַׂר דָּגָן לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה
Rachi (non traduit)
מני. הך מתני' דקתני מעשר שני בכל ערי ישראל ולא היה צריך להביאן שם:
ר''ש היא. דאמר חובות שאין קבוע להם זמן לא קרבו בנוב וגבעון והיינו בכורות ומעשר בהמה ויליף טעמא כדאמרן לעיל בגלגל וכיון דמעשר בהמה לא הוה התם מעשר דגן נמי לא בעי לאיתויי התם דאיתקוש להדדי דכתיב (שם יד) עשר תעשר ואמרינן בשתי מעשרות הכתוב מדבר במסכת בכורות (דף נג:):
Tossefoth (non traduit)
הג''ה ואיתקש [מעשר] דגן למעשר בהמה. לעיל בפרק קדשי קדשים (זבחים דף ס:) נקט היקשא דמעשר לבכור והכא והתם סגי בחדא:
הא מני רבי שמעון היא. הכי נמי מצי למימר רבנן היא דאמרי חובות ליחיד לא קרבו בשעת היתר הבמות אף בבמת צבור וכן רבי מאיר אלא נקט ר' שמעון משום דעביד הך דרשא עשר תעשר בשני מעשרות הכתוב מדבר:
אִי הָכִי פֶּסַח וְקָדָשִׁים נָמֵי דְּשָׁם שָׁם מֵאָרוֹן יָלְפִי דְּכֵיוָן דְּאָרוֹן לָא הֲוָה אִינְהוּ נָמֵי לָא הֲווֹ
Rachi (non traduit)
פסח וקדשים נמי. דהא ואכלתם שם בהו נמי כתיב (דברים יב):
אי הכי. דשעת היתר הואי נייתי נמי מעשר שני לנוב וגבעון שהרי נסתלקו כל קדושת שילה ומאי טעם לא תנן במתני' לאוכלו שם:
שם שם. ואכלתם שם (דברים י''ב:
י''ח) אי נמי (כי אם) לפני ה' אלהיך (תאכלנו) במקום אשר יבחר לשכן שמו שם (שם יד) ובארון כתיב (שמות מ) [ונתת] שם את הארון וגו':
וכיון דארון לא הוה. דכל ימי נוב וגבעון היה הארון בקרית יערים כ' שנה ובעיר דוד עד שנבנה הבית:
אֲמַר לֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי נָמֵי לִיתְנֵי אֲמַר לֵיהּ מַעֲשֵׂר שָׁם שָׁם מֵאָרוֹן קָא יָלְפִי כֵּיוָן דְּאָרוֹן לָא הֲוָה מַעֲשֵׂר נָמֵי לָא הֲוַאי
אֶל הַמְּנוּחָה זוֹ שִׁילֹה נַחֲלָה זוֹ יְרוּשָׁלַיִם לָמָּה חִלְּקָן כְּדֵי לִיתֵּן הֶיתֵּר בֵּין זֶה לָזֶה
Rachi (non traduit)
ולמה חלקן. הכתוב לכתוב את שניהם:
ליתן היתר במה בין זה לזה. דהא קרא בהיתר במות דגלגל משתעי וקאמר עד מתי אני אומר לכם איש כל הישר בעיניו כי לא באתם עד עתה וגו' אבל לא משבאתם ואי אין היתר בין זו לזו לא ה''ל למיכתב אלא מנוחה ומדכתיב נחלה ש''מ דה''ק להו אחר קדושת המנוחה תחזרו להיתר הראשון עד בואכם אל הנחלה:
בָּאוּ לְנוֹב וְגִבְעוֹן [וְכוּ'] מְנָא הָנֵי מִילֵּי דְּתָנוּ רַבָּנַן כִּי לֹא בָּאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה
Rachi (non traduit)
מנהני מילי. שהיה היתר לבמות אחר קדושת שילה משחרבה:
כי לא באתם. בימי גלגל אל המנוחה וגו':
Tossefoth (non traduit)
באו לנוב וגבעון [כו'] קדשים קלים ומעשר שני בכל ערי ישראל. בריש פירקין במתניתין (דף קיב:) פירש בקונטרס דלעיל בבאו לגלגל לא הוזכר מעשר שני לפי שלא נהגו מעשרות עד לאחר ירושה וישיבה ותימה דהא פריך הכא בגמרא דמעשר שני נמי נסקיה להתם בנוב וגבעון ומסיק דמתני' ר' שמעון היא דאמר חובות שאין קבוע להם זמן לא קרבו דהיינו בבכור ומעשר בהמה וכיון דמעשר בהמה לא הוה התם מעשר דגן לא בעי לאתויי התם דאיתקוש להדדי והשתא מהאי טעמא דאיתקש למעשר לא יהא נאכל כלל כמו מעשר בהמה בנוב וגבעון למ''ד לא קרבו חובות והיו צריכין להמתין בבכור ומעשר עד שיוממו ונאכלין במומן לבעלים ומעשר שני לא יהא לו תקנה אלא בפדיון ויש ספרים דלא גרסי במתניתין מעשר שני כלל גבי נוב וגבעון ונראה לפרש דלענין הבאה הוא שייך להקיש דאי האי טעון הבאת מקום גם זה יהא טעון הבאת מקום כדקאמר לר' יהודה דאמר חובות קרבו דבנוב וגבעון נאכל גם מעשר שני נאכל שם אבל מה שאין מעשר בהמה קרב לרבי שמעון משום דחובות לא קרבו לענין זה אין שייך להקיש מעשר שני שלא יהא נאכל בכל מקום דהא דאין מעשר בהמה נאכל משום דבעי מתן דמים ואימורים ולא אפשר אבל מעשר שני שרי ומיהו קשה דלעיל בפרק קדשי קדשים (זבחים דף ס:) ילפינן מעשר מבכור דאין נאכל בזמן הזה ויש גירסות בספרים ושם פירשתי ועוד קשה אי משכחת מעשר דנאכל בכל ערי ישראל א''כ הא דאמר בפרק כל שעה (פסחים דף לו:) מרבה אני מעשר שיש לו היתר בכל מושבות דאמר ר' אלעזר מנין למעשר שנטמא כו' למה לי דרבי אלעזר הא כיון דבנוב (נאכל) וגבעון נאכל בכל ערי ישראל א''כ יש היתר בכל מושבות כדאמר התם (דף לח:) לקמיה בההוא פירקא גבי חלות תודה ורקיקי נזיר נאכלין בנוב וגבעון וי''ל דאיצטריך התם דרבי אלעזר משום רבי יהודה דאמר בשמעתין שלש בירות הן של שילה ושל נוב וגבעון ושל בית עולמים לאכילת מעשר שני ואליבא דרבי יהודה וא''ת והיכי קאמר התם ומוציא אני בכורים שאין להם היתר בכל מושבות והלא נאכלין בנוב וגבעון בכל ערי ישראל כמעשר שני ויש לומר דבכורים לא אפשר משום דבעו הנחה אצל המזבח ובנוב וגבעון ממטו להו התם כדאמרינן לעיל בפרק קדשי קדשים (זבחים דף ס:) ובפרק בתרא דמכות (דף יט:) ובתמורה בפרק אלו קדשים (תמורה דף כא.) דבכורים אינם שלא בפני הבית משום דבעי הנחה ועוד מידי דהוה אחזה ושוק ותרומת לחמי תודה דאמרי' לעיל (זבחים דף קיז:) נוהגין בבמה גדולה ואין נוהגין בבמה קטנה משום דבעו תנופה ובכורים נמי בעו תנופה דלא דמי למנחה דקרבה בבמה בלא תנופה לרבנן דפליגי עליה דר' יהודה במתניתין בפירקין כדפרישית לעיל דמנחה עיקר מצותה (סמיכה) והקטרה הלכך משום תנופה לא בטלה אבל הני דעיקר מצותן תנופה בטלה תנופה בטלי אינהו:
וּבִשְׁלֹמֹה כְּתִיב וַיָּחֶל לִבְנוֹתוֹ בִּשְׁנַת אַרְבַּע לְמַלְכוּתוֹ נִשְׁתַּיְּירוּ לְשִׁילֹה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁבְעִים חָסֵר אֶחָת
דִּכְתִיב וְהַיָּמִים אֲשֶׁר מָלַךְ דָּוִד עַל יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּחֶבְרוֹן מָלַךְ שֶׁבַע שָׁנִים [וְגוֹ']
Rachi (non traduit)
דכתיב והימים אשר מלך וגו'. ל''ג שנה הרי נ''ג וארבע שמלך שלמה לפני בנין הבית ואותה שנה שלמו ארבע מאות ושמונים ליציאת מצרים נשתיירו לשילה שס''ט:
for it is written, And the days that David reigned over Israel were forty years: seven years reigned he in Hebron, [and thirty and three years reigned he in Jerusalem]. (1) Now of Solomon it is written, And he began to build... in the fourth year of his reign. (2) Thus three hundred and seventy less one was left for Shiloh. (3) WHEN THEY CAME TO NOB AND GIBEON, etc. How do we know it? — Because our Rabbis taught: For ye are not as yet come to the rest and to the inheritance, [which the Lord your God giveth thee]: (4) ‘to the rest’ alludes to Shiloh, ‘inheritance’ alludes to Jerusalem. Why does Scripture separate them? (5) In order to grant permission between one and the other. (6) Resh Lakish said to R. Johanan: If so, (7) let [the Mishnah] teach second tithe too? (8) — As for tithe, he replied, the implication of ‘there’ is derived from ‘there’ [written] in connection with the Ark: (9) since there was no Ark [at Nob and Gibeon], (10) there was no tithe either. If so, the Passover-offering and [other] sacrifices are the same, for we learn the meaning of ‘there’ [in their case] (11) from ‘there’ [written] in connection with the Ark: since there was no Ark, these too were not [offered]? — Who has told you [this]? he replied: R. Simeon, (12) who maintained that even the community could only offer Passover-offerings and obligatory offerings which have a fixed time, (13) but obligatory offerings for which there was no fixed time might not be offered at either place. Now, animal tithe is an obligatory offering without a fixed time, and corn tithe is assimilated to animal tithe. Hence it follows that in R. Judah's view [second tithe] is offered? (14) — Yes. For surely R. Adda b. Mattenah said: Second tithe and animal tithe were eaten in Nob and Gibeon [only], in R. Judah's opinion. Yet surely a birah [Divine residence] was required? (15) — Did not R. Joseph recite: There were three Divine residences, [viz.,] at Shiloh, [at] Nob and Gibeon, (16) and [at] the Eternal House? He [R. Joseph] recited it, and he explained it: [These were] in respect of second tithe, and in accordance with R. Judah. WHEN THEY CAME TO JERUSALEM, etc. Our Rabbis taught: For ye are not as yet come to the rest and to the inheritance: ‘rest’ alludes to Shiloh; ‘inheritance’, to Jerusalem. And thus it says, My inheritance is become unto Me as a lion in the forest; and it says, Is My inheritance unto Me as a speckled bird of prey? (17) this is R. Judah's opinion. R. Simeon said: ‘Rest’ alludes to Jerusalem; ‘inheritance’, to Shiloh, as it is said, This is My resting-place forever; here will I dwell, for I have desired it; and it says, For the Lord hath chosen Zion; He hath desired it for His habitation. (18) On the view that ‘rest’ alludes to Shiloh, it is well: hence it is written, ‘to the rest and to the inheritance’. (19) But on the view that ‘rest’ alludes to Jerusalem while ‘inheritance’ alludes to Shiloh, [Moses] should say, ‘to the inheritance and to the rest’? — This is what he said: Not only have ye not reached the ‘rest’ [Jerusalem]; you have not even reached the ‘inheritance’ [Shiloh]. The school of R. Ishmael taught: Both [words] allude to Shiloh; (20) R. Simeon b. Yohai said: Both allude to Jerusalem. (21) It is well on the view that ‘rest’ alludes to

(1). I Kings II, 11.
(2). II Chron. III, 2. The period of Nob and Gibeon is calculated from the time that the Ark was taken to Kiriath-jearim until Solomon began building the Temple. Thus we have (20) and (33) (which he reigned in Jerusalem) and (4) =57.
(3). The Temple was consecrated four hundred and eighty years after the Exodus. The figure three hundred and sixty-nine is arrived at by deducting the forty years in the wilderness, the fourteen at Gilgal, and the fifty-seven of Nob and Gibeon.
(4). Deut. XII, 9.
(5). Why is each enumerated separately?
(6). For the text refers to the permissibility of Bamoth at Gilgal, and teaches: until when may each man sacrifice what is ‘right in his own eyes’ (v. (8) — sc. at the Bamoth)? until you come to the rest, i.e., to Shiloh, and then Bamoth will be forbidden. Now, if they were to remain permanently forbidden, Scripture need say nothing more. By adding ‘and to the inheritance’ it intimates that when they come to Jerusalem Bamoth will again be forbidden, and thus implies that they were permitted between the destruction of the Tabernacle at Shiloh and the consecration of the Temple in Jerusalem.
(7). That the time between — sc. when the Tabernacle was at Nob and Gibeon — was completely permitted.
(8). That it must be eaten at Nob and Gibeon only, seeing that the sanctity of Shiloh was completely departed.
(9). Tithe, Deut. XIV, 23: And thou shalt eat before the Lord thy God, in the place which He shall choose to cause His name to dwell there, the tithe of thy corn, etc.; Ark, Ex. XL, 3: And thou shalt put there the ark of the testimony. The use of ‘there’ in both cases implies that they are connected.
(10). But first at Kiriath-jearim and then in the city of David.
(11). Deut. XII, 7: and there ye shall eat-this refers to the sacrifices enumerated in v. 6.
(12). The Mishnah which implies that second tithe might be eaten anywhere is in accordance with R. Simeon.
(13). For that reason he maintains that firstlings and animal tithes, which did not have a fixed time, were not brought there; and therefore it was unnecessary to bring corn tithe there either, since the two are assimilated. (Though the two are not really alike: whereas the law of firstling and animal tithe was not operative, and these could not be brought at Nob and Gibeon or anywhere else, second tithe need not be brought at Nob and Gibeon, but might be eaten anywhere.)
(14). I.e., it must be eaten only at Nob and Gibeon.
(15). They were to be eaten ‘before the Lord your God’, which implies a structure in the nature of a Temple or Tabernacle.
(16). Which are counted as one.
(17). Jer. XII, 8-9. In both verses ‘inheritance’ means Jerusalem.
(18). Ps. CXXXII, 14, 23.
(19). In correct chronological order.
(20). Yet even so, Bamoth were permitted after the destruction of the Sanctuary at Shiloh, for he holds that they were permitted even after the destruction of the Temple at Jerusalem (cf. Meg. 10a).
(21). Hence Bamoth were not forbidden until the Temple was built.
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source